<h1>חדושי הר"ן — ע"ז</h1>
<h2>דף ב.</h2>
[ע"ז ט"ז ע"א] והאידנא דמזבנינן אמר רב אשי לפרסאי דמגנו עלוון. כתב הר"ז הלוי ז"ל והאידנא דמזבנינן סוסים ופרדים לגויים דמגנו עלוון מידי דהוי אתריסין וכלי זין דמזבנינן לפרסאי דמגנו עלוון, מיהו שאלה ושכירות ודאי אסירי, ואיכא מ"ד ביום ה' בסתם מותר להשאילן ולהשכירן מידי דהוה אכלים לבית שמאי שמצווה על שביתתן לדבריהם ולא אסרו אלא לערב שבת אבל בחמישי מותר, ומפורש בברייתא דשבת בסוף פרק ראשון, ע"כ, והרמב"ן ז"ל חלק עליו שאם היה איסור מכירת פרדים משום כלי זין היה ראוי להתיר מטעם זה, אבל פרדים ושאר בהמה גסה שראויה למלאכה משום שביתתה נאסרו ומה ענין זו להגנה שלהם, וכן מה שכתב דאיכא מ"ד דאף שאלה ושכירות בחמישי מותר מידי דהוה אכלים לבית שמאי (ו)אינו נכון דא"כ נימא דאף למכור בהמה גסה לגוים אינו אסור אלא בערב שבת כיון דכל עקר לא אסרו אלא גזרה [משום] שאלה ושכירות, והא לא משמע הכי דסתמא תנן ובכל מקום אין מוכרין להם בהמה גסה, ותנן נמי ריש בכורות הלוקח עובר חמורו של נכרי והמוכר לו אע"פ שאינו רשאי, ואפי' לעוברה נמי איבעיא לן התם ולא איפשיטא, משום דאתי לאיחלופי. (ואף) [וא"ת] אם כן מאי שנא מכלים לבית שמאי איכא למימר דהאי בריתא לאו בית שמאי היא אלא בית הלל דלית להו שביתת כלים ואפ"ה בע"ש אסור משום מראית העין, והאידנא נהוג עלמא לזבוני להו בהמה גסה אפי' עומדין למלאכה כחמורים ושורים, וצריך טעם למה, וכתבו בתוספות בשם ר"י ז"ל דבימי התלמוד היו הרבה ביחד והיו יכולין למכור זה לזה אבל עכשו שאין אנו כי אם מעט במקום אחד איכא הפסד אם לא היו מוכרים לגוים, וכי האי גונא אמרי' (לקמן) [לעיל] גבי אין מוכרין כלי זין לגוים דפרכי' אי הכי אפי' חטי ושערי נמי ומשני אי אפשר בלא הפסד הכי נמי דאסור אבל משום הפסד שרי, וכתוב בספר התרומה שלפי זה הטעם אין להתיר רק כשקנאו ישראל לצורך עצמו ואחרי כן נמלך למכרו דהתם יפסיד אם לא ימכרנו אפי' לגוי, אבל אסור לקנות בהמה כדי למכרה, אבל ר"ת ז"ל התיר מפני טעמים אחרים, ונראה שלפי דבריו אפי' לקנות כדי למכרה מותר, וסברתו כתובה בתוספות ובספר התרומה, ואע"פ כן בעל נפש ימעט, אבל בשאלה ושכירות שהדבר פשוט לאיסור ראוי למחות לכל מי שירצה לעשות כך.
<h2>דף ט:</h2>
[ע"ז נ"ד ע"ב] הוו להו ע"ז ושביעית שני כתובים הבאים כאחד. הקשה הרמב"ן ז"ל היכי הוו שני כתובין הבאין כאחד הא כל חד מינייהו איצטריך שהרי אינן שוין באיסורן דהא ע"ז חליפיו וחליפי חליפיו עד סוף כל העולם אסורין מכל שאתה (מהנה) [מהיה] ממנו ואילו שביעית זה נכנס וזה יוצא, וצ"ע.
<h2>דף יב:</h2>
[ע"ז ס"ב ע"א] נמצא פורע חובו מפירות שביעית והתורה אמרה לאכלה ולא לסחורה. כלומר שגזירת הכתוב הוא בפירות שביעית דלאכילה נתנו ולא לדבר אחר, והיינו דתנן במסכת שביעית אין לוקחין עבדים וקרקעות ובהמה טמאה מפירות שביעית, והא דאמרי' בפרק האיש מקדש וש"מ המקדש בפירות שביעית מקודשת דיעבד קאמר הא לכתחילה אסור לקדש בהן את האשה כמו שאסור ליקח בהן בהמה עבדים וקרקעות דלאכלה נתנו ולא לדבר אחר, והיינו ש"מ לומר דאע"ג דאסור מקודשת היא, וכך אמרו בירושלמי מה בין הקונה אשה לקונה שפחה וכו'.
<h2>דף יג:</h2>
[ע"ז ע"א ע"א] אמר אמימר משיכה בגוי קונה. נ"ל דלאמימר בין דס"ל כר' יוחנן דאמר דבר תורה מעות קונות בין אי ס"ל כר"ל דאמר משיכה מפורשת מן התורה הכי קאמר משיכה בגוי קונה ולא מעות, וראיה לדבר מדאמרינן בפ"ב דבכורות ולאמימר דאמר משיכה בגוי קונה הניחא אי ס"ל כר"י דאמר דבר תורה מעות קונות אבל משיכה לא קניא לעמיתך בכסף לגוי במשיכה אלא אי סבר כריש לקיש דאמר משיכה מפורשת מן התורה לעמיתך במשיכה ולגוי במשיכה לעמיתך למה לי, ומתרצינן לעמיתך אתה מחזיר אונאה ואי אתה מחזיר לגוי אונאה, הניחא אי ס"ל כמ"ד גזילו של גוי אסור היינו דאצטריך למשרא אונאה אלא אי ס"ל כמ"ד גזילו של [גוי] מותר השתא גזלו מותר אונאה מבעיא, אי סבר לה כמ"ד גזילו מותר ע"כ כר"י סבירא ליה, ע"כ סוגיא דהתם, ולפי סוגיא זו אין ספק דאמימר דאמר משיכה בגוי קונה משיכה ולא מעות קאמר דאי ס"ד אף משיכה קאמר וה"ה למעות מאי קא מקשי' התם אלא אי ס"ל כר"ל דאמר משיכה מפורשת מן התורה לעמיתך במשיכה ולגוי במשיכה לעמיתך למה לי ה(י)א מיבעיא ליה למידרש לעמיתך בחדא דהיינו משיכה הא לגוי בתרתי משיכה ומעות כדקס"ד למידרש לעמיתך בכה"ג בריש סוגיא דהתם, אלא ע"כ אמימר משיכה ולא מעות קאמר ומשו"ה מבעיא לן לעמיתך למה לי דישראל נמי הכי דיניה למ"ד משיכה מפורשת מן התורה. וכיון שכן יש כאן שאלה אליבא דאמימר דמוקמי' האי מימרא דרב דאמר להו להנהו סבוותא אקדימו ושקולו זוזי מינייהו בדאיכא עכבת יין אפומא דמנא שנעשה כיין נסך קודם שמשך אותו הגוי ומשו"ה מצריך רב למקדם ולמשקל זוזי מינייהו, ולפום מאי דכתיבנא קשיא טובא כי מקדמי ושקלי זוזי מאי הוי דכיון דלאמימר משיכה קונה ולא מעות כי קא הוי יין נסך אכתי ברשות ישראל הוא וכשהגוי מושך אותו ונקנין באותה שעה דמיו שהקדים לישראל דמי יין נסך קא שקיל, וכי תימא אע"ג דלא קנו ליה זוזי לגוי מ"מ על דעת שיוציאם ישראל נתנם לו וזוזי דישראל הוו לגמרי ומאותה שעה נעשו המעות של ישראל אע"פ שלא קנו לו לגוי את היין, ולא דמיא להא דאמרינן לקמן דבשהקדים לו דינר כל זמן שלא פסק דמיו אסורין כיון שלא (ננ) [קנו] לו מעותיו דהתם היינו טעמא דכיון שלא פסק לא סמכא דעתייהו וזוזי הוו פקדון אבל הכא קים להו דלא הדרי בהו וקנה להו ישראל להנהו זוזי מההיא שעתא, אכתי לא ניחא דכיון דקיי"ל דכור בשלשים אני מוכר לך יכול לחזור בו אפי' בסאה אחרונה נמצא שזה הגוי אפי' לאחר שקיבל לתוך כליו רובו של יין ונעשה יי"נ יכול לחזור בו ואילו חזר בו חייב להחזיר לו המעות כיון שיכול לחזור בו נמצא שישראל זה רוצה בקיומו של יין נסך כדי שלא יחזור בו הגוי ויהא חייב להחזיר לו הדמים, והיכי אמרי' ש"מ נצוק חבור דאלמא ניחא בהכי אדרבה קשיא טפי שנמצא שיינו של ישראל שהוא עומד עדיין לתוך כליו ונתנסך והוא צריך ליתן אותו לגוי כדי שלא יהא חייב להחזיר דמים שקיבל ונמצא רוצה בקיומו של יין נסך, זו היא שאלתן של ראשונים ז"ל, ומכח קושיא זו אמרו דאמימר דאמר משיכה בגוי קונה אף משיכה קאמר וה"ה למעות, וזה אי אפשר כמו שביארתי מההיא סוגיא דבכורות, ולפיכך נ"ל שאין זו קושיא כלל דודאי לאמימר רב הכי אמר להו להנהו סבוותא אקדימו ושקולו זוזי מיניהו והתנו עמהם שאם יחזרו בהם יהיו מעות שבידכם מתנה שבודאי לא יהיו ישראלים הללו מניחים שיתנסך יינם בכליו של גוי ושאח"כ יהא רשות ביד הגוי לחזור בו, ועוד שקרוב אני בזה לומר שאין צריך תנאי בזה שכל שנתן הגוי מעות ליד הישראל אע"פ שאין המעות קונות כיון שהפסיד ישראל יינו על פיו של גוי וא"א לגוי להחזירו לישראל להיתירו הראשון נקנו לו לישראל מעותיו ואפי' חזר בו הגוי אין ישראל חייב להחזיר לו מעות, נמצא שאין ישראל זה רוצה בקיומו של יין נסך כלל ומשו"ה שרי באקדומי ומשקל זוזי מינייהו אע"פ שלאמימר משיכה קונה ולא מעות.
[ע"ז ע"א ע"א] רב אשי אמר לעולם משיכה בגוי אינה קונה. פי' רב אשי ס"ל כר"ל דאמר משיכה מפורשת מן התורה כדאיתא בפרק הזהב ודריש הכי לעמיתך במשיכה הא לגוי בכסף, דאילו לר' יוחנן דאמר דבר תורה מעות קונות איפכא הוא לעמיתך במעות הא לגוי במשיכה, וא"ת א"כ היכי א"ל רבינא לרב אשי בסוף סוגיין ת"ש דא"ר חייא בר אבא אר"י, הא רב אשי כריש לקיש ס"ל ודלא כר' יוחנן, י"ל דה"ק ליה ת"ש ממילתא דקיימא לן הכי דההיא דר' חייא בר אבא הלכה פסוקה היא.
אמר רב אשי מנא אמינא לה כדאמר להו רב להנהו סבוותא. וא"ת מאי קא מייתי ראיה רב אשי ממימריה [דרב] דרב כר"ל ס"ל כדאמרי' בפרק הזהב אמר רבא קרא ומתני' מסייע ליה לריש לקיש וכו', מתני' מאי היא נתנה לבלן ואמר רב בלן דוקא וכו', ולריש לקיש ודאי משיכה בגוי אינה קונה ומשו"ה צריך לאקדומי ולמשקל זוזי מינייהו ואמימר דאמר כר' יוחנן דס"ל ד"ת מעות קונות הא לגוי במשיכה, יש לי לומר דאמימר ודאי לא מסיימא אי כר' יוחנן דוקא ואי אפילו כריש לקיש וכדאיתא בסוגיא דבכורות וכמ"ש למעלה דאי ס"ל לאמימר גזילו של גוי אסור מימריה אפי' כר"ל אתיא ומשו"ה מייתי רב אשי מנא אמינא לה מדרב אע"ג דרב כר"ל ס"ל ועוד דמעשה רב. ולענין פסק הלכה קיי"ל כאמימר דאמר משיכה בגוי קונה דמסקנא דסוגיין הכי ש"מ משיכה בגוי קונה, הלכך לא צריך לאקדומי ולמשקל זוזי מיניהו אלא כיון דמשכיה קנייה יין נסך לא הוי למיסר בהנאה עד דנגע ביה ביין במגע בכוונה, ואפי' אי כייל ורמי למנא דגוי ואיכא עכבת יין אפומא דמנא שרי, והא קיי"ל כרשב"ג בסתם יינם ואפילו יין ביין הלכך לא קיימא לן כרב אבל רבינו האי גאון ז"ל פסקה לדרב בספר המקח בשער י"א.
[ע"ז ע"א ע"ב] מיתיבי הלוקח גרוטאות מן הגוים וכו' ואי ס"ד משיכה בגוי קונה אמאי יחזיר. וא"ת ואלא מאי מעות קונות ולא משיכה אי הכי היכי קתני סיפא אם משנתן מעות משך יוליך הנאה לים המלח אפי' לא משך נמי כיון שקיבל מעות יוליך הנאה לים המלח דמעות קונות ולא משיכה, י"ל דאה"נ דלמאי דקס"ד משך בסיפא לאו דוקא אלא איידי דתנא רישא משך תנא סיפא נמי משך וה"נ אמרי' בפ"ב דבכורות.
<h2>דף כג:</h2>
[ע"ז ס"ח ע"א] אמר עולא מחלוקת בשהשביח ולבסוף פגם אבל פגם מעיקרו דברי הכל מותר. ק"ל דודאי לסבריה דעולא מאן דאסר לאו מגיעולי גוים גמר דאי גמר מינייהו אפי' בפוגם מעיקרו הו"ל למיסר דגיעולי גוים פגומין הן בתבשיל מעיקרו, אלא ודאי לעולא כולהו ס"ל דלא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא, וכיון שכן בשהשביח ולבסוף פגם במאי פליגי דכל הך שקלא וטריא דאמרי' עד השתא מ"ט דר"מ מ"ט דר"ש אליבא דעולא ליתה כלל וכדכתיבנא, ותו ק"ל למסקנא דסוגיין דאמרי' אליבא דר' יוחנן דבפוגם מעיקרו מחלוקת אבל בשהשביח ולבסוף פגם דברי הכל אסור אמאי מודה מ"ד נותן טעם לפגם מותר דליתסר בשהשביח ולבסוף פגם דודאי מ"ד מותר מנבילה גמר וס"ל דלאו בסרוחה מעיקרא בלחוד התירה התורה אלא אף במשובחת ולבסוף נפגמה וכיון שכן אפי' בשהשביח ולבסוף פגם ה"ל למישריה כיון דמנבילה גמר, ונ"ל דאליבא דעולא היינו טעמיהו דר"מ ור"ש דתרויהו ס"ל דנבלה שהתירה התורה אפי' בשאינה סרוחה מעיקרא ומינה גמר ר' שמעון דמה נבילה אע"פ שחל עליה איסור כשהיתה משובחת כשנפסלה מלאכול לגר שריא אף תערובת זה של היתר ואיסור אע"פ שחל עליו איסור כשהוא מושבח כשנפגם לבסוף שרי, ואע"ג דלא דמי האי פגם לפגם דנבילה דהתם אינו ראוי כלל והכא ראויה אע"פ שנפגם, כבר כתבנו למעלה דכיון שאין ממשו של איסור כאן אלא טעמו כל שאותו טעם פוגם אותו ההיתר קצת ראוי להתירו כנבילה שאינה ראויה לגר כלל שהרי אינו נהנה מן האיסור, ור' מאיר ס"ל דדוקא בפוגם מעיקרו הוא שראוי להשוות פגם זה ואע"פ שאינו פגם גמור כנבילה שאינה ראויה לגר שהיא פגומה לגמרי, לפי שבפגום מעיקרו מעולם לא הושבח תבשיל זה מחמת טעם האיסור אדרבה נפגם ממנו ואיכא למישרייה אע"פ שהיא נאכל כנבילה שאינה ראויה לגר דמ"מ אינו נהנה מן האיסור, אבל כל שהשביח ולבסוף פגם כיון שבשעה שהשביח נאסר תבשיל זה הו"ל כנבילה וכיון שחל עליו איסור א"א להתירו עד שיפסל מלאכול לאדם כנבילה, שאע"פ שאיסור זה מחמת טעם הוא בא ואילו היה פגום מעיקרו אע"פ שהיה ראוי לאדם לאכול היה מותר לפי שאינו נהנה מן האיסור כל שמושבח מתחילתו נעשה תבשיל זה כנבילה, דומיא דמאי דאמרי' במס' חולין (ק' א') חתיכה עצמה נעשית נבילה, ואסור עד שיפסל מלאכול לאדם, אע"פ שמחמת טעם הוא בא סופו כתחילתו לא אמרי' אלא אמרי' כל שאינו נפסל מלאכול לאדם נהנה הוא מתבשיל זה שנעשה אסור מתחילתו אבל בפגום מעיקרו דברי הכל מותר דאיכא לדמוייה לנבילה כדכתיבנא היינו טעמיה דעולא.
[ע"ז ס"ח ע"א] אבל ר' יוחנן דאמר בפגום מעקרו מחלוקת אבל בשהשביח ולבסוף פגם דברי הכל אסור סבירא ליה דר"מ ור"ש בהא פליגי ר"מ גמר מגיעולי גוים דאע"ג דפוגם מעיקרו אסר רחמנא הילכך על כרחיה דר"מ נבילה דשרא רחמנא בסרוחה מעיקרא שלא חל עליה איסור מעולם, ולפיכך אסרה תורה גיעולי גוים לפי שכבר חזר איסור באותו בלע קודם שהיה בלוע בדופני הכלי, שאילו התירה התורה נבילה שאינה סרוחה מעיקרא לא היה אפשר שיהו גיעולי גוים אסורים ואע"פ שאין נפסלין מלאכול לאדם לפי ששוין הן עם נבילה שהשביחה ולבסוף פגמה וכמו שכתבנו, היינו טעמא דר' מאיר דאסר אפילו בפגום מעיקרו, אבל ר' שמעון ס"ל דכשהתירה התורה נבילה אפילו בשהשביח ולבסוף פגמה התירתה אע"פ שחל עליה איסור כשהיתה מושבחת, הילכך ע"כ איסור שנתן טעם בהיתר ופגום מעיקרו שרי ששוה הוא עם נבילה שאינה ראויה לגר אע"פ שהוא נאכל לאדם כיון שלא חל איסור על תבשיל זה מעולם אע"פ שחל על דבר זה איסור קודם שנתערב בהיתר דמ"מ אינו נהנה מן האיסור, אבל בשהשביח ולבסוף פגם בשעה שהשביח כל תבשיל זה נעשה כנבילה ושוב אין לו היתר עד שיפסל לגמרי מלאכול לאדם, וכטעמיה דר' מאיר אליבא דעולא כנ"ל.
<h2>דף כה.</h2>
[ע"ז י"ג ע"ב] יוליך הנאה לים המלח. קשיא ליה לר"ת ז"ל מדגרסינן בערכין בפ' המקדיש שדהו ההוא גברא דאחרמינהו לנכסי בפומבדיתא אתא לקמיה דרב יהודה א"ל שקול ד' זוזי אוחיל עלייהו ושדי בנהרא ולשתרו לך כמאן כשמואל וכו', והכא נמי לפרוק ולשדינהו בנהרא, וניחא ליה דמעשה דפומבדיתא מקרקעי הוה ולית להו תקנתא אלא בפדיה וכיון דמוקמת ליה אפדיון עביד ליה כשמואל דאמר הקדש שוה מנה שחללו על וכו', אבל הכא מטלטלי נינהו וכיון דאפשר להוליכם לים המלח קנסינן ליה להוליכם בעצמם, אבל רבינו אלפסי ז"ל כתב הכא דאי פריק להו בשוה פרוטה שפיר דמי, נראה שדעתו ז"ל דהכא תנא דינא והתם בערכין אשמעי' רב יהודה תקנתא, אלא שתמהני עליו כמ"ש ואי איפרוק להו בשוה פרוטה שפיר דמי דמשום פרסומי מלתא ד' זוזי בעינן וכעובדא דפומבדיתא דאמרי' התם אבל בזמן שאין בית המקדש קיים אפי' לכתחלה אי הכי אפי' פרוטה נמי לפרסומי מלתא.
<h2>דף כח:</h2>
[ע"ז ז' ע"א] הנשאל לחכם וטימא לא ישאל לחכם ויטהר לחכם ואסר וכו' כתב הראב"ד ז"ל בפי' ע"ז שלו דלאו משום כבודו של ראשון נגעו בה אלא משום דכיון דאסרה ראשון שויא חתיכה דאיסורא ושוב אין לה היתר דאפי' התירה שני אינה מותרת, והיינו דתניא פרק אלו טריפות (מ"ד ב') חכם שטימא אין חבירו רשאי לטהר אסר אין חבירו רשאי להתיר כלומר אינו רשאי דאפי' התירו אינו מותר, ואפי' היה גדול ממנו בחכמה ובמנין דמדקאמר ואם היו שנים אחד אוסר ואחד מתיר אם היה אחד מהם גדול בחכמה ובמנין הלך אחריו מכלל דהיכא דלא היו שנים בבת אחת אלא שהאחד אסר בפני עצמו אין חברו רשאי להתיר אפי' גדול בחכמה ובמנין, והני מילי בדבר שאין בו מחלוקת אלא משקול הדעת אבל אם טעה בדבר משנה חוזר ומטהר ומתיר, כדתנן בבכורות בפ' עד כמה (כ"ח ב') ומייתי לה בסנהדרין פרק אחד דיני ממונות (ל"ג א') מעשה בפרה של בית מנחם שניטלה האם שלה והאכילה ר' טרפון לכלבים ובא מעשה לפני חכמים והתירוה ואמרינן התם דאילו איתה לפרה הוה הדרא כיון שטעה בדבר משנה אבל בשקול הדעת ודאי לא מפני שנעשית כחתיכה דאיסורא, והני מילי מטומאה לטהרה ומאיסור להיתר אבל בחיוב וזכות חברו המומחה ממנו חוזר ומזכה, אלו דבריו ז"ל, ולזה הסכים הרשב"א ז"ל, והא דאמרינן בפרק אין מעמידין (מ' א') נפקי שיפורא דרבא ואסרי דרב הונא ושרו לאו דוקא אלא דרב הונא נפקי תחילה דאי לאו הכי היכי שרי רב הונא בתר דאסר רבא הא תניא בפרק אלו טרפות חכם שאסר אין חברו רשאי להתיר ולא עוד אלא אפילו התירו אינו מותר לפי מה שכתבנו, וכן כתב הרמב"ן ז"ל שם. וקשה לי דבפרק אחד דיני ממונות משמע דחכם שטעה בדברים של שקול הדעת מחזירין הוראתו דהתם מקשינן אמתני' דתנן התם דיני ממונות מחזירין בין לזכות בין לחובה ממתני' דתנן בבכורות דן את הדין חייב את הזכאי זכה את החייב טמא את הטהור טהר את הטמא מה שעשה עשוי ומשלם מביתו דאלמא אין מחזירין ושני רב חסדא במסקנא דסוגיא דהתם כאן שנטל ונתן ביד כאן שלא נטל ונתן ביד כלומר תרוייהו מתני' כגון שטעה בשקול הדעת וכד אמרינן במתניתין מחזירין בשלא נטל ונתן ביד וכי תנן בבכורות דמה שעשה עשוי דאלמא אין מחזירין בשנטל ונתן ביד, וכן פירשה הרב אלפסי ז"ל שם בהלכות ופסקה להלכה, ופרישנא התם טימא את הטהור דאגע בהו שרץ דאלמא אי לא אגע בהו שרץ מחזירין מטומאה לטהרה, ואם אתה אומר שבענין זה נשתנה ענין טומאה וטהרה ואיסור והיתר מדיני ממונות שבדיני ממונות חברו המומחה חוזר ומזכה אע"פ שלא טעה ראשון אלא בשקול הדעת ובטומאה וטהרה ואיסור והיתר לא משום דשויא ראשון חתיכה דאיסורא וכמו שכתב הראב"ד ז"ל אם כן רב חסדא לא היה צריך לאוקומי טמא את הטהור בדאגע בהו שרץ דבלאו הכי נמי מה שעשה עשוי ולא קשיא אמתניתין שהרי אתה אומר שבדבר (כ)זה חלוק ענין טומאה ואיסור מדיני ממונות, ולפיכך נראה לי דאפילו טועה בשקול הדעת מחזירין הוראתו בהסכמתו וכי אמרינן בפרק אלו טרפות חכם שאסר אין חברו רשאי להתיר בלא הסכמתו של ראשון קאמר ומפני כבודו של ראשון, ועוד כדי שלא תראה תורה כשתי תורות הללו אוסרין והללו מתירין וכעובדא דרבב"ח דהתם דאכשרה שלא בפניו של רב, ומשום האי טעמא גופה אמרינן הכא הנשאל לחכם וטמא וכו' אבל אילו שמע ראשון טענותיו של שני והודה לו שטעה בשקול הדעת אי נמי, לא הודה לו אלא שהשני גדול הימנו מחזיר שני הוראתו של ראשון ומתיר מה שאסר, כנ"ל להלכה אבל למעשה אין בי כח לחלוק על אבות העולם ז"ל.
<h2>דף לא.</h2>
[ע"ז ז' ע"א] וכולן שחזרו בהם. פי' רש"י ז"ל דאגזלנין ועמי הארץ קאי, והקשו עליו בתוספות וכי מפני שהיו עמי הארץ בתחילה לא יוכלו לעשות עוד תשובה, ועוד דעולמית משמע שקבלום פעם אחרת, ועוד דבבכורות בפרק עד כמה תניא עם הארץ שקבל עליו דברי חברות ונחשד לדבר אחד נחשד לכל התורה כולה דברי ר"מ משמע הא לא נחשד מקבלין, לפיכך פי' ר"ת ז"ל דהכי קתני וכולם שקבלו עליהם דברי חברות כבר ואח"כ חזרו בהן כלומר שחזרו לסורן פעם שניה אין מקבלין אותן עולמית, ר' יהודה אומר חזרו בהם במטמניות אין מקבלין אותן כלומר אם חזרו לסורן במטמניות אין מקבלין אותן שכיון שהן גונבין דעת הבריות חוששין שמא יטעו אותנו פעם אחרת ולא נרגיש בהם, בפרהסיא מקבלין אותן שאם יחזרו למנהגן הרע נכיר בהם ולא נסמוך עליהם, איכא דאמרי עשו דבריהם במטמניות מקבלין אותן כלומר נהגו בדברי חברות בסתר מקבלין אותן אבל אם לא ראינו שנהגו כי אם בפרהסיא אין מקבלין אותן דשמא כל מה שהן עושין אין עושין כי אם לפנים ומסקנא דבין כך ובין כך מקבלין אותן.
<h2>דף נ:</h2>
[ע"ז י"ג ע"ב] יוליך הנאה לים המלח. קשיא ליה לר"ת ז"ל מדגרסינן בערכין בפ' המקדיש שדהו ההוא גברא דאחרמינהו לנכסי בפומבדיתא אתא לקמיה דרב יהודה א"ל שקול ד' זוזי אוחיל עלייהו ושדי בנהרא ולשתרו לך כמאן כשמואל וכו', והכא נמי לפרוק ולשדינהו בנהרא, וניחא ליה דמעשה דפומבדיתא מקרקעי הוה ולית להו תקנתא אלא בפדיה וכיון דמוקמת ליה אפדיון עביד ליה כשמואל דאמר הקדש שוה מנה שחללו על וכו', אבל הכא מטלטלי נינהו וכיון דאפשר להוליכם לים המלח קנסינן ליה להוליכם בעצמם, אבל רבינו אלפסי ז"ל כתב הכא דאי פריק להו בשוה פרוטה שפיר דמי, נראה שדעתו ז"ל דהכא תנא דינא והתם בערכין אשמעי' רב יהודה תקנתא, אלא שתמהני עליו כמ"ש ואי איפרוק להו בשוה פרוטה שפיר דמי דמשום פרסומי מלתא ד' זוזי בעינן וכעובדא דפומבדיתא דאמרי' התם אבל בזמן שאין בית המקדש קיים אפי' לכתחלה אי הכי אפי' פרוטה נמי לפרסומי מלתא.
<h2>דף נג.</h2>
[ע"ז י"ג ע"א] אין מקדישין ואין מעריכין. פרש"י ז"ל דקא סבר האי תנא סתם חרמין לבדק הבית, והכי משמע מדאמר אביי ונשחטיה משחט ואי בקדשי מזבח הא איכא משום שחוטי חוץ אלא בבדק הבית עסקינן דשרי וכדתניא בפרק הוציאו לו (יומא ס"ג ב'), וא"ת היכי אקשינן עלה דרבא נראה מטיל מום מעליא הוא כלומר ואדאורייתא עבר דכתיב כל מום לא יהיה בו ואי בקדשי בדק הבית הא לא איתסר מדאורייתא, ועוד כיון דס"ל למקשה דמטיל מום מעליא הוא מאי קשיא ליה מעיקרא ועקור כי האי גונא הוא אלא דבקדשים אינו יכול לעשות כן משום דהוי כמטיל מום מעליא ולמאי איצטריך לפירוקא דאביי דאמר משום בזיון קדשים, לכך נראה דמעיקרא חרמין מקשינן (דק') דהיינו בדק הבית וכולה נמי מקדישין ומעריכין אפי' בשל בדק הבית היא דומיא דחרמין דלא מתסר בהו מומא, ואוקמא אביי משום בזיון קדשים, ורבא חדית ואמר דבתמימים עסקינן וכיון שהתמימים הן בין שהקדישן למזבח בין לבדק הבית מידי מזבח לא יצאו ולפיכך אסור להטיל בהם מום ומשום הכי מתמהינן מטיל מום מעליא הוא ואי בהקדש מזבח אסור מדאורייתא ואי במתפיס תמימין לבדק הבית אסור מדרבנן, ומ"מ לא שייך למימר בהו נראה כמטיל מום כיון שקדשים הן או מדאורייתא או מדרבנן.
[ע"ז י"ג ע"א] יוליך הנאה לים המלח. קשיא ליה לר"ת ז"ל מדגרסינן בערכין בפ' המקדיש שדהו ההוא גברא דאחרמינהו לנכסי בפומבדיתא אתא לקמיה דרב יהודה א"ל שקול ד' זוזי אוחיל עלייהו ושדי בנהרא ולשתרו לך כמאן כשמואל וכו', והכא נמי לפרוק ולשדינהו בנהרא, וניחא ליה דמעשה דפומבדיתא מקרקעי הוה ולית להו תקנתא אלא בפדיה וכיון דמוקמת ליה אפדיון עביד ליה כשמואל דאמר הקדש שוה מנה שחללו על וכו', אבל הכא מטלטלי נינהו וכיון דאפשר להוליכם לים המלח קנסינן ליה להוליכם בעצמם, אבל רבינו אלפסי ז"ל כתב הכא דאי פריק להו בשוה פרוטה שפיר דמי, נראה שדעתו ז"ל דהכא תנא דינא והתם בערכין אשמעי' רב יהודה תקנתא, אלא שתמהני עליו כמ"ש ואי איפרוק להו בשוה פרוטה שפיר דמי דמשום פרסומי מלתא ד' זוזי בעינן וכעובדא דפומבדיתא דאמרי' התם אבל בזמן שאין בית המקדש קיים אפי' לכתחלה אי הכי אפי' פרוטה נמי לפרסומי מלתא.
